7.10.23 הוא התאריך שאף ישראלי לא ישכח.
אנחנו, בבית, קוראים לו "שבע בום" – רק שבמקרה שלנו זה הכל מחוץ ממשחק ילדים.

"השבע בום" שלנו התחיל בבוקר ה-7.10 עם צבע אדום וריצה לממ"ד. מעבר לבומים של הנפילות שמענו גם קולות של ירי נק"ל. התקשרנו למועצה לדווח, התקשרנו לקרובים לוודא שכולם בסדר. יגב, בני, אמר לי שהם בממ"ד.
ה"בסדר" השתבש עד מהרה. קבוצות ראשי הצ"חי בכל העוטף החלו לבקש עזרה דחופה, דיווחים על מחבלים שמנסים להיכנס לבתים הציפו אותנו מכל מקום. עד מהרה הבנו שהמחבלים גם בשכונה שלנו. עד מהרה הבנו שלנוכח קולות הזעקה שרק גוברים בכל מקום אנחנו באירוע אחר לגמרי.

דיברתי שוב עם יגב. הוא אמר שיש מחבלים מאחורי ביתו. באותה נקודת זמן כבר ידעתי שהשכונה שלהם היא מוקד למתקפת המחבלים ושהם כבר רצחו אב ובת. ככל שעבר זמן, המספרים רק גדלו וגדלו. הבית שלפני ביתם של יגב ורימון, בו גרה משפחה עם תינוק בן עשרה ימים, נשרף ועשן החל לחדור לממ"ד שלהם. נמנעתי מלומר את זה ליגב כדי למנוע לחץ נוסף. ניסיתי בכל כוחי לחפש פיתרון, חילוץ, סיוע. זה לא התאפשר.

בסביבות השעה 9 בבוקר ה-7.10 הקשר עם יגב נותק. קיווינו שזה רק בגלל שנגמרה להם הבטריה.
בצהריים, כאשר החלו להישמע קולות של הצבא, אני ובעלי אורן הבנו שסורקים את הבתים. התחלנו להבין את מימדי האסון הבלתי נתפס הזה.
הגענו למועדון. בהתחלה אמרו לנו שסרקו את השכונה והכל בסדר. זה לא הרגיע אותנו. אורן נסע עם חייל לבית שלהם. יגב ורימון לא היו שם. גם לא הכלבים. כיתת הכוננות הצטרפה וזיהתה סימני מאבק, קליעים על הרצפה ודם על הדלת.
מאז אני והמשפחה לא יודעים שום דבר.
אנחנו רק יודעים שבטריה תמיד אפשר למלא, חור בלב לא.
ולמרות זאת, אנחנו לא מאבדים תקווה, גם לא אופטימיות.
יחד נחזיר את יגב ורימון בריאים ושלמים
יחד נחזיר את כולם.

אחי הגדול, יגב, איכשהו ידע הכל.
מסוג האנשים האלה, שכבר נדיר לראות, שבשקט ובצניעות מסבירים, מכוונים, יודעים ללמד ועל הדרך לגעת בלב.
כשאני הייתי בתיכון, הוא כבר תיקן גיטרות. בדירה שלו היו חלקי גיטרות מפוזרים וכששאלתי אותו אם אפשר לבנות גיטרה חשמלית הוא מיד השיב "בטח". בזכותו נכנסתי לזה ובנינו ביחד שלוש גיטרות חשמליות. אני עשיתי את עבודת העץ. הוא את הרכבה, ההלחמה והאלקטרוניקה.
יגב גם היה מכין כלי נגינה ניסיוניים. הוא שילב חיישנים ואובייקטים ויצר, איך לא, צליל ייחודי. כמוהו, כזה שלא שומעים בכל מקום.

גם בכל מה שקשור לאוכל למדתי ממנו. הוא ידע על אוכל מיוחד מארצות רחוקות שעוד לא ביקרנו בהן ונתן לי לטעום דברים חדשים. בשנים האחרונות, כשעברתי לטבעונות, בכל פעם שהגעתי לקיבוץ מירושלים, הוא דאג להכין לי ממרחים מדהימים שהספיקו להרבה זמן.

אני רוצה לשמוע את הצלילים הייחודיים של יגב שוב ושוב ושוב
גם יש לי הרבה תיאבון לאוכל חדש ולטעמים שעוד לא הכרתי
ואני יודע שזה אפשרי
יחד נחזיר את יגב ורימון
יחד נחזיר את כולם.

שמי נופר בוכשטב, בת קיבוץ נירים. כמו רבים מחבריי, גם בשבילי המציאות התהפכה ביום שבת ה-7.10.

התעוררתי בבוקר יום שבת, בדירה שלי ברחובות, לאזעקה. באופן מוזר, כאשר הכריזה של הצבע האדום מופעלת אני קופצת בשניות מהמיטה, אבל לאזעקות הגוף עוד לא התרגל. חצי באדישות עוד החלפתי בגדים וחשבתי שזה סתם עוד אירוע שגרתי, אזעקה אחת ונחזור לישון. אבל זה לא קרה.

התחלתי לשלוח הודעות למשפחה, להורים, לסבתא, ליגב, כולם בקיבוץ. מתורגלים למצב, ההורים ענו שנכנסו לממ"ד, עם סבתא כבר התחלתי להבין שמשהו קורה, שמדברים על חדירה. אבל בסדר, זה משהו שכבר קרה בעבר. לתשובה שקיבלתי מיגב ורימון לא הייתי מוכנה- רימון, שנשמעה עוד בהלם, הקליטה בהודעה שהם רואים מחבלים מחוץ לחלון ומהר סגרו את החלון ונכנסו לממ"ד. כמובן שהיא מיד הוסיפה שהם ביחד ונזהרים ושאשמור על עצמי.

מפה התחילו שעות של חוסר וודאות ודאגה. האזעקות שלא הפסיקו כבר הפכו לעוד רעש ברקע, הראש היה כבר מזמן בקיבוץ. השעות עוברות. ההורים מדי פעם שולחים סימן חיים. סבתא מתקשרת ומספרת שהיא בסדר, רק שהבית קצת נפגע. ומיגב ורימון עדיין אין תשובה. בראש כבר מתחילים להריץ את התרחישים הכי גרועים ומצד שני עוד יש תקווה, אולי זו רק הבטרייה שנגמרה. ברקע גם עולות מחשבות על חברים בקיבוץ, חברים מבית הספר, מהמוסד. הפחד מלשמוע ולהבין שעוד מישהו שאהבת אולי נפגע, נעדר או איננו כל הזמן מחלחל. ברקע גם עולה השאלה למה דווקא היום לא הייתי בבית, לפחות להיות עם ההורים ברגעים הנוראיים האלה שעברו.

החשש הכל כך גדול אכן התממש ובמקום לשמוע שכולם בסדר ופונו למרחב בטוח, הודיעו שהצבא עשה סריקות, אבל יגב ורימון לא בבית, כנראה נחטפו. ישר עולות מיליון שאלות- מה עובר עליהם עכשיו? האם הם מפחדים? (איך אפשר בכלל שלא?) האם הם ביחד? (אולי הם יחד עם עוד אנשים שהם מכירים) ואיך בכלל אמורים להרגיש במצב כזה? איך ממשיכים מפה הלאה? מה עושים עכשיו???

יגב הוא אחי הגדול. הוא הכיר את רימון כבר בבית הספר, המוזיקה תמיד חיברה ביניהם. מרגע שנפגשו בשנית, לפני מספר שנים, הם לא נפרדו לרגע. אני זוכרת את הרגע שהם התקשרו יחד לספר שהם מתחתנים (אמא לא התאפקה ומההתרגשות וההפתעה סיפרה לי קצת לפני), אני זוכרת שממש יכולתי לראות את החיוך והאושר שלהם דרך הטלפון. ככה הם גם חיו, בבועה הקטנה שלהם, תמיד מחובקים ואוהבים ומלווים בכלבים והחתולים שהם כל כך אהבו.

יגב ורימון בוכשטב נחטפו באכזריות מביתם בקיבוץ נירים על ידי טרוריסטים מארגון חמאס ביום שבת ה7.10.

עזרו לנו והצטרפו אלינו למסע להחזרתם הביתה:

הגיבו ושתפו עם חברים.ות, משפיענים.יות, קובעי.ות מדיניות

חבקו את אהוביכן והשאירו מקום בלבכם ליגב ורימון ומשפחותיהם המודאגות

החזירו אותם הביתה בשלום!